+
.svg)
המשורר היפני בן המאה ה-17 מאצוּאוֹ בָּאשוֹ לא המציא את ההאיקו, אבל הוא עשה אותו למה שהוא. פרופסור יעקב רז תרגם את יומן המסע שלו לעברית ויצא גם הוא למסע משל עצמו. "משהו בכל הקשור באיש הזה תמיד אמר לי שאולי הייתי יכול להיות כזה, אולי הייתי כזה"
רז הוא חוקר לא שגרתי. הוא אולי היחידי שהצליח לחדור אל המאפיה היפנית, היאקוזה, ולספר עליה מבפנים, הוא חי תקופות ארוכות במנזרי זן ביפן. ב-1989 יצא למסע בעקבות באשו ופרסם יומן משלו, "טוקיו הלוך חזור" (מודן, 2000).
"אני לא יודע אם הזן השפיע על זה או זה השפיע על הזן. מהו הזן? הזן אומר שכל נרטיב הוא דבר שאנחנו כופים על המציאות. המציאות עצמה היא לא נרטיבית אלא קודם כל רב-פנית.
הנרטיב יכול להיגזר ממוטיבציות דתיות, חינוכיות, ספרותיות או אחרות, אבל הוא אופציה אחת לתיאור המציאות. רק באיזו כפייתיות פסיכואנליטית שכבר יורדת מגדולתה ינסו לקשור את הכול לאיזה אפיון. יגידו עלי - אדם בעל נטיות אינפנטיליות, בסדר, אבל הוא גם קורא ספרים רציניים.
תמיד מנסים לאתר משהו שהוא המהותני. הזן היפני חזק בעניין הזה. הנבט הוא לא זרע משופר וגם לא עץ לקוי. אנחנו רגילים לחשוב על נרטיב אריסטוטלי - זה מתחיל בגרעין ונגמר בעץ. הבל הבלים. למה להתחיל בנקודה הזאת ולגמור בנקודה ההיא? הרי לא פחות הגיוני שתכליתו של העץ להיות זרע ולא להפך. הדבר הוא שלם בפני עצמו. הוא לא יותר טוב מהקודם או פחות טוב מהבא. יש בזה הרבה חמלה כלפי העולם - זה לא משהו שנועד להיות משהו אחר. הוא כמו שהוא, יפה וטוב ונאה ולהסתכל על זה, זה ההאיקו".
"לפעמים כן ולרוב לא. אי אפשר. בשיר 'חרש, בלילה,/ קודחת באור ירח-/ תולעת בערמון' אני שומר על המשקל (5-7-5 הברות). אני מכיר לפחות שבעה תרגומים שונים של הספר לאנגלית, ולקרוא אותם זה מאוד משעשע. לא ייאמן שזה אותו שיר. אני חשבתי שאם זה מקלקל את העברית או את הרגישות של השיר אז אני אוותר. אבל ניסיתי. כי יש לזה משמעות - לפני הכול זה המקצב הטבעי של השירה היפנית לדורותיה.
"איזה שלוש שנים. הקושי הוא קודם כל השפה עצמה - זה לא היפנית של היום, בכל הזאת הטקסט מהמאה ה-17. ביפן יש אגב תרגומים ליפנית מודרנית. לא קל להעביר את הרגישות של השפה, את היופי - זה חוטים עדינים הספר הזה. ומצד שני כל ההערות שמסביב - זה לא יכול לעבור לקהל בלי ההסברים. זו היתה עבודה רבה, אבל מהנה מאוד. אני מאוד אוהב את האיש הזה, לא סתם בשני ספרים הלכתי בעקבותיו".
מעניין לחשוב על כתיבת שירה כעניין חברתי. ביפן יש מסורת שירית של שירה הנכתבת בצוותא. היא נקראת רנגה והיא יכולה להכיל שרשרת שארכה אפילו מאה חוליות. באשו והמלווה שלו סורה יוצרים שרשרות כאלה עם האנשים שהם פוגשים בדרך. כל משתתף חייב לשמור על חוקי המבנה והמשקל, ועם זאת השיר חייב לחדש. דומה שהמתח הזה קיים במקומות רבים בתרבות היפנית - הצמדות למסורת וחידוש מתמיד, קבלה מוחלטת ושינוי בלתי פוסק. באשו כותב: "שמור על החוקים, ואז השלך אותם". "הרנגה עצמה זו סוגה מרתקת." אומר רז, "כל אחד מהכותבים סוגר שיר קודם ופותח שיר חדש. אותה יחידה צריכה להיות גם מספיק סוגרת וגם מספיק פותחת. גם מספיק משמרת וגם מספיק מחדשת. ההעזה של באשו היתה בזה שהוא הפקיע את ההאיקו מתוך השרשרת ואמר, השותף שלי עכשיו הוא לא מי שיושב איתי כרגע אלא הקורא. ואז הוא יצר את הפנינה הזו שנקראת האיקו. קדמו לו יחידות כאלה לפני אבל זה היה בעיקר שעשועים. הוא שלח את השיר לאוויר העולם ובאמת זה סוג שירה שלא רואים, לא בסין וגם לא בהודו".
"כמעט ולא. זה עולם שונה לחלוטין. עלה, למשל, ביפנית זה גם חלק מהמילה 'מילה'. כלומר מילה היא סוג של עלה שיוצא מהפה ומרחף לו. אז כשבנאדם אומר 'המילים שלי נוחתות בשקט' אנחנו מבינים את זה כמטאפורה, אבל שם זה כמעט ממשי - המילה שנוחתת לאט-לאט. שתי המילים הראשונות של היומן משמעותן גם חודש ושנה וגם ירח ושמש - מה עושים? היפני רואה את שתי הסימניות ובשבילו זה גם זה וגם זה. יש משהו שלא יכול לעבור בשום פנים ואופן בצד הוויזואלי של הסימניות. הכתב היפני יש בו גם אותיות וגם סימניות, וזה הכתב היחידי בעולם שהוא כזה. אפשר לכתוב גם כך וגם כך ולכן יש גם משמעות לבחירה".
"כל הסבר יהיה בדיעבד. כמובן שאני עוסק בזה הרבה שנים, ושאלתי את השאלות האלה. אני חושב שיש בזה משהו זני. ההתבוננות ברגע הבודד שלא היה כמוהו ולא יהיה כמוהו. ברגע הזה צרצר תלוי על מסמר, זהו. זה לא יהיה עוד פעם. זה מין קידוש של הפרטיקולרי. אני טוען שהיפנים המציאו את הצילום עם ההאיקו, המבט שאומר שההבעה הזו שתפסתי, היא לא תחזור. ויש בזה עצב, כי הוא חולף, הוא לא יישאר. ליפנים יש רגישות לניואנסים חולפים, לא למבנים הגדולים, לא למשמעויות הגדולות, הרגישויות של יפן במיטבן זה לרגעי, לחולף,לפרום. ההאיקו הביא את זה עד הסוף - יותר מזה הרי אי אפשר".
"בשיחה עם אחד הפילוסופים היפנים הגדולים של היום, אומר דרידה 'לא היה צריך לעשות אצלכם דקונסטרוקציה, כי מעולם לא היתה קונסטרוקציה'. זה שוב תשובות בדיעבד. אפשר להגיד הבודהיזם, אבל אני לא יודע. למשל, ביפן יש מנהג בן 1800 שנה לפרק כל 20 שנה את המקדש לאלת השמש ולבנות אותו מחדש. לא משפרים את הבניין, מפרקים אותו. היו כאלה שניסו לתת לזה הסברים גיאוגרפיים אקלימיים - האדמה רועדת שם, הרי הגעש מתפרצים שם, אין שום דבר יציב, הכול חלוף. אולי. אבל רעידות אדמה יש גם במקומות אחרים ולא נוצרות תרבויות כאלה. לך תדע מה מתכנס שם.
המסע הוא קודם כל התנועה ממקום למקום. רז כתב פעם כי "המקום נעשה למקום בשל קיומו של מישהו שמספר אותו". ביפנית זה נקרא "אוטה מאקורה" - "כרית של שירה" - המקום שאינו מפריד בין הבדיון להיסטוריה. באשו הולך בעקבות המקומות האלה. "אלה מקומות של המסע הספרותי", מסביר רז, "כמו הר סיני. היה או לא היה? הרבה פעמים באשו מגיע למקום שלא נשאר ממנו שום דבר ועדיין מתרגש נורא, כי כתבו עליו כל כך הרבה".
